כולי אוזן - עגילים במבחן הזמן

העגילים מקשטים אותנו מאז ומתמיד

עגילים, הקישוטים האלה שמקשטים את האוזניים, הם אחת מצורות התכשיטים העיקריות שנוכחות לאורך כל ההיסטוריה המתועדת.

הדרך הנפוצה ביותר להצמדת העגיל לאוזן היתה ניקוב חור בתנוך שדרכו מועבר העגיל. אבל קיים גם מגוון של התקנים אחרים כמו קליפס קפיצי, עגילי בורג, לולאה שעוברת על פני החלק העליון של האוזן או חיבור כלשהו לשיער.

בתרבויות רבות קיבלו העגילים סמל מסורתי של זהות תרבותית או שבטית, הם סימנו גיל, מצב משפחתי או דרגה, ואפילו נחשבו כמגנים או כבעלי כוח רפואי.

גם כאשר העגילים שירתו מטרות אחרות, התפקיד העיקרי שלהם, בעיקר אם מדובר בזוג עגילי יהלום, הוא הדקורטיביות.

כיוון שהעגילים ממוקמים באופן בולט קרוב לפנים, ובצומת שבין הבגד לתסרוקת – הם מגיבים יותר מכל סוג אחר של תכשיט, לשינויים האופנתיים שחלים חדשות לבקרים בתסרוקות, בסגנון הכובעים, בצווארונים ובמחשופים. העגילים הלכו ותפשו מקום חשוב באופנה כשבמהלך תקופות רבות הם שימשו ככלי לאיזון ולהשגת המראה האופנתי הרצוי. הנה סקירה קצרצרה על התגלגלות העגילים מהעולם העתיק ועד לימינו.

בעולם העתיק

בימי קדם היו העגילים אחת הצורות הנפוצות ביותר של תכשיטים. חישוקי זהב בצורת חצי סהר נענדו על ידי נשים שומריות בסביבות שנת 2500 לפני הספירה. אלה העגילים המוקדמים ביותר שיש להם עדויות ארכיאולוגיות. בשנת 1000 לפני הספירה, חישוק מחודד, דמוי סירה היה עגיל נפוץ ביותר. עגילים אלה היו עשויים מזהב, כסף או ברונזה והתפשטו ברחבי העולם האגאי ובמערב אסיה. בכרתים ובקפריסין העגילים היו מעוצבים בחוט זהב מפותל, חרוזים ותליונים.

במאה העשרים

נקפוץ כמה מאות קדימה. עד לשנת 1900 העגילים היו תכשיט נפוץ ביותר אבל אז הם החלו לרדת בגודלם ובחשיבותם. נשים רבות פשוט הפסיקו לענוד אותם. רוב האנשים התייחסו לעגילים כאל מנהג ברברי שמתאים לשודדי ים, ונשים עם חורים באוזניים נחשבו ללא מכובדות. עם זאת, נשים המשיכו להשתמש בעגילי בורג קטנים שלא הצריכו חור בתנוך.

בסביבות 1908 קמו לתחייה עגילים תלויים מקושטים באבנים קטנות בצורת טיפות, כאשר יהלומים, פנינים, ואבני חן בצבע שהולם את השמלה היו העגילים הפופולריים ביותר. במשך הזמן, נשים החזיקו זוגות רבים של עגילים שנצמדים לאוזן ללא חורים, שתאמו את מגוון השמלות שלהן. כיוון שרוב העגילים היו זולים למדי הן לא דאגו פן יאבדו אותם.

בשנות השלושים של המאה ה-20, אף שלא הסתמן שינוי פתאומי בסגנון, החלו העגילים לנוע שוב קרוב יותר לראש, אולי כתגובה לכובעים הצמודים ולחזרתם של הצווארונים הגבוהים. עגילי הערב היו ארוכים יותר בסגנון ארט דקו, כאשר עגילי יהלום החלו לצבור פופולריות ונוסף להם נפח על ידי הסתעפויות לצדדים, כמעין נברשת.

וכשמגיעים לשנות השבעים המוקדמות, האידיאל האופנתי החדש הוא "המראה הטבעי" והעגילים הגדולים נעלמים לטובת עגילים יותר עדינים וקטנים בדרך כלל מזהב וכסף וכמעט תמיד עם נקב בתנוך. אגב, זו גם התקופה שבה עגילים לגברים חוזרים לאופנה לאחר היעדרות של כ-300 שנה.